חמש תמונות מהמלחמה (הראשונה) עם איראן
25.6.25
1. את אזעקת הפתיחה בלילה שבין חמישי לשישי העברנו כרגיל במסדרון. הבן הקטן שלי, שהוא בכיתה ו', לחץ משום מה שנפתח חדשות. רבנו. אמרתי לו שאין לי שום כוונה להדליק את הפלאפון (אני מכבה אותו לפני השינה בדרך כלל) ולחטוף אור של מסכים בשלוש בבוקר בגלל עוד טיל של החות'ים. הוא לא הפסיק לקשקש על משהו גדול יותר, ולא היה לי מושג על מה הוא מדבר. דאגתי העיקרית היתה להחזיר את כולם למיטות במצב כמה-שיותר-שינה. כשקמתי בבוקר לא מצאתי אותו במיטתו. הערתי את הקטנה והלכתי לחפש אותו. הוא הלך לישון עם אחותו הגדולה, שהיתה למזלי קצת יותר קשובה ממני (וגם פתחה איתו חדשות). עוד לפני שפקח עיניים הוא שאל אם יש לימודים. בוודאי שיש, התרגזתי, למה שלא יהיו? ורק אז עלה בדעתי לפתוח את הפלאפון. למותר לציין שגם הוא וגם הקטנה לא חזרו לישון.
2. כמו זומבים לאור הירח יוצאים האנשים מהחורים שלהם באמצע הלילה, עם תיקים על הגב, והולכים בשקט למקלט הציבורי. מי שאין לו ממ"ד לא יכול
להרשות לעצמו לישון עד האזעקות. בהתחלה עוד היינו רצים, אבל הריצה התחלפה בהליכה ממוקדת מטרה, שזה כי קרוב לריצה כשאתה באמצע שינה. במקלט הציבורי לכל אחד יש את הפינה הקבועה שלו, גם בלי שהוא נתן בה סימנים. אנחנו סחבנו מזרוני קמפינג ושק"ש, והשארנו אותם שם (אספתי אותם הבוקר. היה מוזר להכנס למקלט אחרי הפסקת האש. כמו להגיע לבית ספר ביום שבת), לטובת הקטנים שהצליחו לפעמים לחזור לישון. אבל רוב האנשים הם זוגות צעירים שהיו מתיישבים על הריצפה, כל אחד במקום משלו, גם בלי שזה תואם מראש. לו הייתי סוציולוגית.
בירושלים לא תמיד יש אזעקה בסוף. הבת הקטנה שלי מתרגזת כשאנחנו מגיעים למקלט אבל חוזרים בלי אזעקה.
3. באחת הפעמים שחזרנו בלילה הביתה, התיישבתי במטבח וניסיתי לתקן את הקליפס שלי לשיער. קליפסים זאת תשואה שלילית. מתולתלת באמצע הלילה היא גם שלילית. כבר שבוע שאני ישנה עם חזייה ועם פלאפון פתוח ליד המיטה ונגמרו לי הקווים האדומים. אז לפחות שהקליפס יעבוד ינעל אחותו. כולם כבר היו שקועים בשינה בחזרה במיטות שלהם כשהכנעתי את המערכה והכנסתי את הבורג העיקש למקומו, ואני לא מתחרטת בכלל על השינה שהפסדתי בקרב הזה.
4. אתמול ברבע לשבע בבוקר, כשכולנו יושבים טרוטי עיניים עם הילדים בכניסה לבניין הדירות שבו נמצא המקלט הציבורי כבר קרוב לשעתיים ואף אחד לא הספיק לאכול כלום ואין לנו כח לרדת אבל עוד אסור לחזור, יוצא ועובר בין אוסף הפיג'מות התשושות אדם מבוגר מאוד, עם שיער שיבה מסורק ומשוך לאחור, חולצה סליזית מכופתרת עם דוגמה משנות השבעים תחובה לו בחגורה, מדיף מי קולון (לא באמת אבל הוספתי לאווירה). הוא הולך לאט לאט ומרים את העיתון שזרוק בתחילת המבואה לבנין, שאף אחד לא נתן את דעתו עליו עד לרגע זה, מסתובב חזרה ומדדה ישר אליי. בעיניים קצת פוזלות שמקשות עליי את המיקוד בו, הוא מודיע לי שאף מוסלמי לא יירה על ירושלים, ושהוא לא נכנס למקלט אפילו פעם אחת, מאחל לי בוקר טוב ונכנס לבניין.
5. כשהודיעו שחוזרים ללימודים סיפרתי לקטנה שמחר בית ספר. היא היתה באמצע הפרק היומי שלה בנילס, ולכן צעקה "יש" אוטומטי. אבל כששכבנו לישון התחילו כרגיל הפחדים, והיא הביאה אותה בהפגנת-נגד דרמטית. היא פחדה שיפלו טילים, הסבירה לי שלוש פעמים שהמקלט של כיתות א עד ג מעפן ביחס למקלט של ד עד ו, ולא הסכימה בשום אופן ללכת. הסברתי לה שיש הפסקת אש, ועוד כל מיני טיעונים, ובעיקר אמרתי לה שנראה בבוקר כי עכשיו היא מחורפנת מרוב עייפות, בכל זאת קמנו בחמש בבוקר, ושעכשיו תעצום עיניים ותלך לישון. זה הלך יחסית חלק, שלושה סבבים של ריבים וצרחות שבסופם הבאתי עבודה וישבתי לידה עד שהיא נרדמה. בבוקר המצב לא השתפר. ניסיתי את כל הטריקים, הרכים והקשים, ואמרתי שוב שהם נכנעו ושאחרת לא היו אומרים לנו לחזור לבית ספר. הם לא נכנעו, היא אמרה, כי אם הם היו נכנעים היית אומרת לי את זה אתמול, ולא סתם אומרת שזה הפסקת אש.
בקבוצה של כיתה א'1 התקבלה תמונה מהמורה שכתבה "כמה כיף לחזור!". בתמונה נראים כל ילדי הכיתה, אוחזים בממתק כלשהו שקיבלו, מחייכים וצוחקים. מאחורה, בשורה האחרונה, הבת שלי, נשענת על המרפק, עושה טובה שהיא מרימה את הממתק, מסתכלת עליי במבט של הסכם-כניעה-עלק. אבל אולי היא פשוט עייפה.
בנסיעה הארוכה ליעל
27.3.25
בנסיעה הארוכה ליעל, שבה אני בורחת מירושלים הרעילה והפקוקה לעבר המרחבים הפתוחים, אני שומעת שירים שאהבתם בספוטיפיי. זה ז'אנר מאוד מיוחד, השירים שאהבתם הזה. קודם כל זה לא השירים שאתם אהבתם, אלא השירים שאני אהבתם, למקרה שזה לא היה ברור. אחר כך, עם יד הלב, בואי. זה לא השירים שאני אהבתם, כמו שזה השירים שאביחי אהבתם. הוא שומע אותם פה בבית בזמן שהוא מבשל או מנקה. אני עושה את עצמי חשובה ועובדת, אבל מתגנבת מדי פעם לפלאפון שלו ושולחת לעצמי את הקסמים שהוא שומע. בקטע הזה אני אישה חסרת אישיות. מה שהוא שומע ואוהב – אני אוהבת גם. זה התחיל עוד כשהכרנו. עבדנו בתו השמיני והייתי קונה דיסקים שהתלהבתי מהם בגלל שהיה לו אותם בבית והוא היה מקשיב להם. "רק אני יודע למה נועה קונה את הדיסק הזה" – אמר בקול רם החבר שלנו מהחנות, בעודו מרים את ג'ף באקלי גבוה באויר ומעקב את גיהוץ האשראי שלי, כאילו שג'ף באקלי לא שווה קניה בפני עצמו, ויכול להעיד על המגניבות אנינת הטעם שלי במקום לחשוף את חוסר האישיות שלי. וכך, בעודי שומעת את השירים שאביחי (ולכן גם אני) אהבתם באותה נסיעה ליעל, שעוד ידובר בה בעתיד
הקרוב, עלתה בי המחשבה שהמוזיקה שאני נמשכת אליה היא מוזיקה של להקות. כאלה שעושות מוזיקה ביחד. שיש להם שם אחד, בדרך כלל מוזר. שאני לא יודעת איך קוראים לחברים בה. שגם אם אני אשקיע ואחפש איך קוראים להם – אני לא אזכור.
להקה תעשה שיר שיכול להיות בנוי מסורתית מבית פזמון, אבל להקה גם תעיז ליצור מוזיקה שהיא מעבר לזה. קטע מעבר שנמשך פתאום מליון שנה. ליין בגיטרה או בקלידים שגורמים לפזמון להחויר. סאונד משותף, שמנוגן ביחד, מוחזק ביחד, נוסע ביחד. לא ליווי. לא סולן ותזמורת. להקה.
ואני מבינה שככה גם אני כותבת. וככה גם אני מלחינה. כמו להקה. לא כמו סולנית. להיות זמרת, סינגר-סונגרייטרית, זה בעצם רק תירוץ בשבילי כדי להגיע לרגעים החשובים באמת, שבהם הלהקה מנגנת ביחד, כלהקה. עזבו אתכם משטויות. כל השירים האלה, עם הגבב מלים הלא ברור הזה, כולם לועסים את אותו השיר וכותבים את אותו המסר. תנו למוזיקה לשטוף אתכם. בלי דיבורים, בלי זמרים וזמרות חתיכים וחתיכות שיספרו את עצמם לדעת. רק מוזיקה. בס תופים גיטרות קלידים. הרגעים החזקים באמת צצים בין משפט למשפט, אחרי ששרנו את הפזמון בקול רם.
אבל להקה זה מסובך. בטח כשאתה סינגר סונגרייטר. אלה שני דברים שלא תמיד עובדים ביחד. בטח כשאתה מרגיש את עצמך אינדבידואל, כשאתה חושב שאף אחד לא יצליח לבטא אותך יותר טוב ממך.
לפני המלחמה הקמתי הרכב וביקשתי מהנגנים שיתנהגו כמו להקה, לא כמו מלווים. שיתנו בראש מבחינת העיבודים. שיקחו את השירים לאן שהם רוצים. לא הספקנו הרבה לפני שהמלחמה פרצה, ואולי זאת לא המלחמה שתקעה את התהליך. אולי זאת אני שנכנסתי לזה לא מכוונת. אז בינתיים, בין הופעת סולו להופעת סולו, אני נוסעת בדרכים ושומעת להקות, ומתכווננת לקראת הלהקה הבאה שלי.
בתמונה – מרחבים פתוחים שצולמו בצפון, ביום הקלטות מרגש במיוחד, ליד ביתו של בנימין אסתרליס - הלא הוא מורפלקסיס המוכשר.
אפקט ההידהוד
1.10.25
במוזיקה יש תופעה שבה צליל שנוגן יכול להפעיל צליל שלא נוגן. אם תעמידו שתי גיטרות אחת מול חברתה, ותפרטו על מיתר מי של אחת מהן, גם המיתר מי בגיטרה שלא נגעתם בה יתחיל להדהד. יש תקשורת סמויה שקורית בין גלי הקול הנעים באויר לבין המיתר בעל הצליל הדומה. אין שיעור תיאוריה שאני לא פותחת בהדגמה הזאת. אני שרה לתוך תיבת התהודה של פסנתר או גיטרה, ומראה כיצד המיתרים מגיבים ומהדהדים בחזרה מבלי שניגנתי כלום. זה תמיד מדהים את התלמידים. זה גורם להם להרגיש שבעצם הצלילים לא צריכים אותנו, והם מדברים לבד אחד עם השני. המוזיקה נמצאת שם גם בלעדינו.
לפני כמה ימים הלכתי ברחוב ונתקלתי בזה: גם אלמלא הייתי פסנתרנית שיש לה רגישות מיוחדת ליצורים הענקיים האלה, אי אפשר להתעלם מגופת פסנתר מוטלת ליד פח אשפה. צילמתי אותו, וכשהתקרבתי נרעשתי לגלות שהמיתרים
רועדים. תגידו - זאת הרוח. זה כמובן נכון. אבל זה הרגיש הרבה מעבר לסתם רוח. הפסנתר קלט משהו מההרגשה באויר, גלי הקול של הרחוב נשאו איזה צליל סודי שגרם לפסנתר לענות בצליל סודי משלו. הרטט של המיתרים חשף רטט אחר, שאי אפשר היה להבחין בו אחרת, והוא מייד גרם לי להתסכל מסביב וכביכול לחפש את המקור שלו.
לא חסר מה להשליך על הרטט הזה. האויר מספיק רועד סביבנו. אבל לפעמים אנחנו מתרגלים, ומפסיקים לשים אליו לב.
שלא נתרגל, שנדע לזהות את המנגינות, גם היפות וגם הקשות, שנדע להקשיב להן. שנדע גם להגיב אליהן, לדבר, לנגן וליצור.
ושכולם יחזרו הביתה בסוף היום.
עובדת עצות - מבוא
6.7.24
ביום שלישי בשעה חמש וחצי אחר הצהרים קבלתי טלפון: "נועה, איפה את?"
מסתבר שהייתי אמורה לראיין תלמידות לתכנית של שנה הבאה, ושכחתי. המרואיינת הראשונה הגיעה מרחוק (איך לא) ומצאה דלת נעולה.
זה לא במקרה ששכחתי להגיע לעבודה. זה אפילו לא היה רשום לי ביומן. עד כדי כך הדחקתי. כשהתקשרו אליי הייתי שקועה בעוד התייחדות עם הסטודיו וואן, עמוק בתוך עבודה על שיר, ובכלל מפתיע שעניתי.
בשנה הזאת עבדתי יותר מדי. בשנה כמו זאת, צריך להגיד תודה כפולה על הפרנסה, שנמנעת מכל כך הרבה אנשים כרגע. אז אני אומרת תודה. ולא רק על הפרנסה, אלא על הכל: על התלמידים, הקולגות, המנהלים המפרגנים שזכיתי לעבוד תחתם. ראיתי הרבה פנים, הייתי עדה להרבה שירים חדשים שנולדו לפנים האלה. לימדתי חבורות רועשות של בני נוער, פנסיונרים ג'נטלמנים, נשים חרדיות מכל הגילאים, מוזיקאים ומוזיקאיות שטורחים על היצירה המקורית שלהם.
במאי הודעתי שלא אמשיך לרכז את התכנית של החרדיות בשנה הבאה. ביוני הסתיימו התכניות בתיכונים.
וזהו, שריר העבודה מכווץ לי. עד כדי כך שלא הצלחתי להביא את עצמי לרשום את יום הראיונות ביומן.
יולי זה גם ככה זמן מוזר. עוד לא חופש, כבר לא שגרה. החום הגדול, יחד עם החדשות הרעות, גורמים לך להרגיש שככה זה היה וככה זה ישאר לנצח. וגם אני מתנדנדת בין עבודה לבין התכנסות אגואיסטית. אח, כמה אני אוהבת להיות אגואיסטית.
מהזמן הלא ברור הזה אני רוצה להגיד שני דברים. אחד, ההתפטרות הטרייה גרמה לי להיזכר בכל מיני עבודות קודמות שעזבתי, ואני מקווה להעלות על הכתב בקרוב כמה מחשבות שהיו לי לגבי זה. שניים – אני עובדת על שירים חדשים. אחרי שהשקעתי כל כך הרבה ביצירה של אחרים, הגיע הזמן להתגאסט קצת.
היצירה בצל המלחמה רוויה רגשות סותרים, מאסקפיזם ועד 'אבל זאת הדרך היחידה שלי לקבל חמצן בימים אלה'. גם על זה אפשר לכתוב ולהאריך אבל יאללה אם קראתם עד כאן מגיע לכם לעבור כבר לפוסט הבא.
עובדת עצות 1
8.7.24
העבודה הראשונה שאי פעם קבלתי היתה בגיל 14 או 15, לא זוכרת. לא ברור איך קרה המחדל הזה, אבל חברים של ההורים המליצו עליי לעבוד בטלמרקטינג של גוף תרבות כלשהו בירושלים. טלמרקטינג זה מה שהיו עושים פעם, לפני שכל אחד החזיק קולט פרסומות אישי ביד, ואפילו עוד לפני המיילים. מילה מפוצצת, של גדולים, שלא הבנתי לגמרי את משמעותה. אבל היה לה סאונד מגניב וכמובן שגם רציתי כסף, אז התייצבתי יום קייצי אחד במשרד הפרסום, שאליו הגעתי ברגל, ושם פגשתי את אופירה.
עד לאותה נקודה העולם שלי היה מורכב מבית הספר הניסויי וממוזיקאים. אופירה, לעומתם, היתה שונה. לא פגשתי אנשים כמותה. היא היתה גבוהה, מתוקתקת ומטופחת. היא הציגה לי רשימת שמות עם טלפונים, ציידה אותי בעט ומרקר, והתישבנו ליד הטלפון. היא הנחתה אותי מה לעשות וישבה לצפות. ההוראות היו פשוטות: להתקשר לאנשים ברשימה ולהציע להם מנוי. עד כאן זה היה נראה די קל, חשבתי.
לטלפון הראשון ענתה אישה מבוגרת. הצגתי את עצמי והצעתי לה מנוי. היא אמרה שהיא לא מעוניינת. אמרתי תודה רבה בנימוס וסגרתי את השיחה. אופירה כמובן לא היתה מרוצה, והסבירה לי שאני צריכה לנסות לשכנע יותר. לטלפון השני ענתה ילדה ואמרה שאבא שלה בעבודה. אמרתי יום טוב וסגרתי את השיחה. אופירה משכה את הטלפון אליה והציעה שאת השיחה הבאה היא תעשה בעצמה.
היא חייגה, ומישהו ענה לה. מאחר וזה היה אמצע היום, גם היא קיבלה תשובה בסגנון אבא לא בבית, אבל היא לא אמרה נואש והתעקשה לקבל את המספר בעבודה. מבלי למצמץ היא התקשרה לעבודה והשיגה את טרפה, תוך שהיא מפרטת באוזניו את התכניות השונות שיש לה להציע לו. שמעתי דרך השיחה שהוא היה בחצי הקשבה, אבל אני לא זוכרת אם היא הצליחה למכור לו בסוף. כשהשיחה הסתיימה היא שאלה אם הבנתי. אמרתי לה שזה לא נראה לי הגיוני להתקשר לאנשים באמצע יום העבודה שלהם. התווכחנו על זה קצת ודי מהר היא אמרה שזה מספיק להיום ונמשיך מחר.
למחרת מסרו לי שהם בעצם לא צריכים עזרה בטלמרקטינג. זה היה כל כך שקוף שלא הצלחתי אפילו להתבאס על הכסף שיכולתי להרוויח. אמנם זה לא היה נעים, והבנתי מצוין שזאת הדרך שלה להגיד שאני לא מתאימה, אבל יותר מדי הוקל לי בשביל שאצטער על הזמן שיכולתי לבלות לצד אופירה במשרד, ולא התגעגעתי אליה.
עובדת עצות 2
16.7.24
בתקופת הלימודים שלי באקדמיה נכנס לי ג'וק שמדי פעם עוד יתקוף אותי בהמשך חיי: לא ללמד. ניסיתי לראות אם אני יכולה להיות מוזיקאית שלא מתפרנסת משיעורים. רציתי להפריד בין העבודה (מוזיקה) לבין הפרנסה (מה שזה לא יהיה). אהבתי מאוד את המדרחוב, בכל זאת גדלתי בניסויי. אהבתי צילום, למרות שלא הייתי טובה בזה, ולכן נכנסתי לחנויות צילום וחיפשתי עבודה. אחת החנויות – חנות מיתולוגית שכבר נסגרה – קיבלה אותי לעבודה.
לא ראיתי הרבה פרקים של קופה ראשית, הילדים שלי מאוד אוהבים ופה ושם הצטרפתי אליהם. אבל אני חושבת שהסדרה גאונית, כי היא מראה איך אפילו בתוך מקום חסר זהות ומשעמם כביכול אפשר למצוא דרמה שלמה. בכל מקום שעבדתי בו הרגשתי את זה. גם בחנות הזאת היה מרתק לעבוד. בפועל לא התעסקתי עם צילום בכלל, אבל הריח היה מגניב. היו לחנות כמה מפלסים, כיאה לחנות דחוסה בתוך המדרחוב הירושלמי, וזה היה מפתיע כמה ציוד וכמה אנשים
אפשר להכניס פנימה. דמויות שלא היו מביישות אף תסריטאי פקדו את המקום: לקוחה שהיתה מגיעה קבוע עם סרטים כתומים על היד (השנה היא 2005, קצת אחרי ההתנתקות) ומפתחת עוד ועוד תמונות מגוש קטיף זכרונו לברכה; איש נחמד שעבד במרפאת שיניים והיה מגיע לפתח תמונות של לועות המטופלים שלו (אחרי כמה שנים ראיתי אותו עובד כמאבטח); זוגות פוצים שהיו רבים איתנו על הגוון של התמונות באלבומי החתונה (בהצלחה בגירושין); חברה שלא ראיתי הרבה זמן, שהגיעה לפתח תמונות מטיול שנגמר לה מהר מדי בהודו; ועוד אינסוף אנשים.
ליד הדלפק היו שלוש מדרגות שהובילו למפלס נמוך יותר בתוך החנות. שם היתה מוצבת מכונת ההדפסה הגדולה, ואיש מבוגר ומקסים, שכמה שהיה גדול כך היה עדין נפש, היה מפעיל אותה. הוא היה עולה חדש-ישן מארגנטינה, והיינו מחליפים דיסקים של מוזיקה דרום אמריקאית לפעמים.
פעם ביום או יומיים היה נכנס לחנות אדם מבוגר, קרח ונמוך, שהיה לו פאוץ' (לפני שזה נהיה מגניב) וכלב. הוא היה מגיע כדי לצלם לעצמו דפים של סודוקו, הלהיט החדש. הוא לא היה בסדר בראש, וסיפרו לי שהוא ניצול שואה. היה לו תמיד מצב רוח טוב והוא התוודה בפני יום אחד שהוא נכנס לחנויות משחקים, גונב משם את דפי הסודוקו, בא אלינו לצלם ואז מחזיר להם. "אף אחד לא מפסיד!".
פעם אחת הצלחתי לזהות בחורה שיצאה פעם עם אביחי. לא היה לי מושג איך היא נראית, וגם כשהיא הגיעה לחנות טיפל בה מוכר אחר כך שלא ראיתי אותה באמת. אף פעם לא הצטיינתי באינסטינקטים נשיים יותר מדי, ואני לא יודעת למה אלוהים חנן אותי באחד כזה באותו הרגע, מאחר והיא לא היתה סיפור משמעותי בחיינו, אבל איך שהיא נכנסה קלטתי אותה, וכשהמוכר הכניס את פרטיה למערכת תוך שהוא נמס ממנה וחוזר אחרי כל מילה שלה בזמן שהוא מקליד, הבנתי שצדקתי ושזאת היא.
והיו גם לקוחות קשים. תמיד יש. על אחד מהם אני רוצה לספר כאן.
יום שישי אחד, בשיא הלחץ, נכנס אדם וביקש לפתח תמונות. לקחתי ממנו הזמנה. זה היה קרוב לסגירה והיו הרבה אנשים בחנות. פרטי הויכוח בינינו נשכחו ממני, אבל אני זוכרת טון מגעיל, כעס בלתי מוצדק והרגשה זיפת. הוא הלחיץ אותי וטען שאני לא עושה את העבודה שלי או משהו כזה. כשעניתי לו, נימוסית ככל שהצלחתי בתוך העצבים שחטפתי עליו, הוא החליט להתלונן. משום מה הארגנטינאי הגדול שלידי היה נראה לו כמו הבוס, והוא הלך אליו ושטח בפניו את טענותיו. הארגנטינאי לא ממש הבין מה הוא רוצה, אבל הוא השתדל להרגיע אותו ולא טרח לעדכן אותו שהוא בכלל לא בעל הבית. אחרי צעקות מספר הוא אסף את עצמו ויצא מהחנות. הארגנטינאי סימן לי לא להתרגש. ואמנם זאת לא היתה החנות הראשונה שעבדתי בה, וכבר הייתי מנוסה בלקוחות מרגיזים, אבל הוא הצליח לחרבן לי את כל היום ועם ההרגשה הזאת סגרתי את המשמרת ויצאתי לסוף שבוע.
בשבת סיפרתי עליו לחברים שנפגשתי איתם, כי לא הצלחתי להירגע מזה.
עד כאן סיפור די רגיל. אבל ביום ראשון בבוקר הגיע טוויסט: הוא נכנס שוב, ניגש אליי ישר ואמר: "אני מתנצל. דיברתי מגעיל וזה לא היה מוצדק. סתם כעסתי. את היית בסדר גמור ואני מבקש סליחה", והושיט לי קופסה של פררו רושה. הייתי בהלם. בעודי מחזיקה את השוקולדים ומנסה לגבש מילים – הוא ירד את המדרגות אל "בעל הבית" שעמד כהרגלו על יד המכונה, ואמר לו שהוא לוקח את דבריו מיום שישי בחזרה, שהעובדת שלו מצוינת ושהוא מבקש להתנצל על ההתנהגות הבלתי הולמת שלו. עד שעלה בחזרה לדלפק המכירות הצלחתי להרכיב משפט ואמרתי לו שאני ממש מעריכה את זה. הוא יצא. הארגנטינאי חייך. פתחנו את הקופסה ואכלנו.
עובדת עצות 3
8.8.24
בקיץ בין כיתה י' לי"א אני נואשת לכסף עבור שיעורי נהיגה. יש לי כמה לקוחות קבועים של בייביסיטר אבל זה אף פעם לא מספיק. דרושה טקטיקה אחרת, אני אומרת לעצמי. הדפסתי עשרות עותקים של דף A4, שעליו ארבע פעמים של אותה מודעה – שמי, טלפון, אחראית וחרוצה בלה בלה. החלטתי לעשות פירסום מאסיבי. עליתי על האופניים ותליתי מלבן קטן של המודעה בכל לוח מודעות בפתח כל בנין. כיסיתי את כל רחוב הפלמ"ח, קצת מהרחובות שיוצאים ממנו, והגעתי עד ש"י עגנון. כל כמה בניינים חציתי את הכביש וחזרתי אחורה, כדי לעשות את גם הצד השני.
לקח לי שעות. היה יום חם. זה היה מתיש ומעייף, ובלילה התייבשתי. הקאתי את נשמתי ולא הצלחתי לשתות. למחרת בבוקר נסענו לטורים, קבלתי אינפוזיה ליד ורק אז התאוששתי. האינפוזיה מנעה ממני להרחיב את תכניות ההשתלטות שלי על רחובות נוספים, והבנתי שזהו, עשיתי את המאמץ ועכשיו נראה מה יהיה.
הייתי סקפטית, אבל הגאונות השיווקית שלי עבדה. קבלתי ארבעה טלפונים. שלושה מתוכם היו בייביסיטר של פעם אחת, אולי פעמיים. אבל הטלפון הרביעי היה בינגו. משפחה חמודה, עם שלושה ילדים וכלב, שגרה בפלמ"ח. ההורים חיפשו מישהי שתהיה עם הילדים שלוש פעמים בשבוע מהבוקר עד אח"צ, בזמן החופש הגדול. היה להם בית מקסים וצבעוני, שהיה כיף להיות בו. הילדים היו חמודים, קצת קרציות, לפעמים אפילו הרבה קצת קרציות. אני לא זוכרת מה עשינו כל הזמן הזה ביחד, מן הסתם יצירות וטלוויזיה. השוס הגדול היה שלארוחת הצהרים קבלתי כסף מההורים שלהם ויצאנו באופן קבוע למיסטיק פיצה, שזאת הפיצה הכי טעימה בירושלים. מממ פיצה. ועוד כזאת שמשלמים לי לאכול. רק השם של הפיצרייה היה שווה את כל ההרפתקה עם האינפוזיה.
8 שעות עבודה היו המון המון שעות בשבילי. אחרי הפיצה כבר הייתי מתחילה לפזול אל השעון בתדירות גבוהה, בעיקר ברגעים שהילדים לא הקשיבו לי. אבל בסך הכל הסתדרנו יפה, וכולם היו מרוצים. ההורים שלהם היו מפרגנים, והרגשתי אחראית וחרוצה, כמו שכתבתי במודעה. כשהייתי חוזרת הביתה בארבע כבר לא נשאר לי הרבה זמן להרוג, וזה נתן לי מסגרת (אף פעם לא הייתי טובה בחופשים גדולים). ומעבר לכך, קופת שיעורי הנהיגה שלי התמלאה במהירות.
עד שיום אחד האמא שלהם שברה את הרגל. הגעתי בבוקר כרגיל, ושהיא שכבה על הספה, לבושה שמלת ג'ינס, עם רגל מגובסת לכל אורכה. עזרתי לה עם דברים בבית באותו יום, אבל היא סוג של התנצלה ואמרה שעליה לנוח בבית שלושה שבועות, מה שאומר, מה לעשות, שהיא תהיה בבית עם הילדים והם לא יהיו זקוקים לנוכחותי.
בניפוי מצפון קל על הכעס הלא מוצדק בעליל שהיה לי כלפיה (מה היא שוברת את הרגל עכשיו), התבאסתי מאוד להפסיד את העבודה הנוחה והמתגמלת שהיתה לי. אבל זה היה שיעור חשוב בלהיות פרילנסית, מה שלא ידעתי שיהווה את הגדרתי המקצועית בעתיד. לקח לי זמן להבין שלהיות עצמאי, בניגוד לשכיר, אומר לקבל עבודות שיכולות להיעלם ברגע. תלמידים שבבת אחת מפסיקים, פרויקטים שנגמרים, בלת"מים שקוטעים תכניות שאינן מאוגדות בשום מקום מלבד ברצון הטוב, ביצירתיות ובפניות של אמנים. חזרתי לקום כל בוקר ב12 ואכלתי קצת פחות פיצה.
אבל את שיעורי הנהיגה הצלחתי לממן כמעט לגמרי עד הסוף, עם עזרה מאמא ואבא, בעיקר בזכות אותה עבודה. עשיתי 38 שיעורים, עברתי טסט ראשון וליום הראשון של י"ב הגעתי ברכב (שאמא לקחה אחר כך הביתה).
Now and Then
3.11.23
למה אנחנו אוהבים את השיר החדש של הביטלס?
1. כי זאת דרישת שלום מהחברים שלנו. בשעה הכי קשה שלנו הם קפצו להגיד 'אנחנו כאן איתכם'.
2. כי קוראים לשיר 'עכשיו ואז'. וזה מתכתב עם הרבה 'עכשיו ואז' שאנחנו חווים בימים אלה: עכשיו ולפני ארבעה שבועות. עכשיו ולפני מלחמת יום כיפור. עכשיו ולפני שהיתה לנו מדינה. עכשיו והשואה.
3. כי עכשיו ואז זה לא רק בזמן. זה גם בתפיסות המחשבה שמתערערות. זה בחלוקה שמתעקשת להיות דיכוטומית בין טובים לרעים. בין אלה שמבינים עם מי יש לנו עסק לבין אלה שלא מבינים. בין ההכלה לרצון למחוק. בשילוב הבלתי אפשרי בין שני דברים סותרים. בלב שנשבר מאומנים שאהבנו כל חיינו ושמסתבר היום שלא אוהבים אותנו. בין
האהבה לג'ון לנון לבין ההבנה שאם היה חי היום ספק אם היה תומך בנו.
4. כי המלים נכתבו פעם, אבל עלינו, היום: "אני רוצה שתהיה שם בשבילי, תמיד תשוב אליי". "אם נצטרך להתחיל מההתחלה, נדע בוודאות שאני אוהב אותך". אין צורך להרחיב.
5. כי (סליחה, תיאוריה) זה שיר שמתחיל בשני אקורדים מינוריים, בסולם מינור טבעי שהוא סולם הרבה פחות 'יודע' והחלטי מהמינור ההרמוני הנפץ. כי האקורד השני, לא רק שהוא חמישית טבעית, הוא גם בהיפוך, מה שהופך אותו לעוד יותר רך וחומל. אם תקשיבו לו, תראו שהאקורד הזה (שחוזר כמה פעמים בפתיחה ובבית) – הוא זה שעושה את השיר.
6. כי הפזמון והסי פארט – שניהם מכילים בחובם הבטחה לסולם אחר, מז'ורי, שיקח אותנו למקום אחר, טוב יותר. כל אחד מהחלקים האלה בשיר מסתיים בהבטחה לטוניקה חדשה ושונה, הבטחה שמגיעה בצורת מהלך טו פייב, אבל היא לא מתממשת. אין וואן. לא מגיעים ליעד. בסופו של דבר המציאות טופחת לנו בפנים, ואנחנו מוצאים את עצמנו בחזרה בסולם הבית, המינורי, המציאותי, הכואב. ועל הכאב הספציפי הזה אנחנו אומרים תודה.
בתמונה: אקורדים טריים מהיום.
תודה לתלמידי מיכאל, שביקש ממני לנגן ולנתח את השיר היפהפה הזה.
שנשמע בשורות טובות.
מחשבות על השעיה
28.5.23
ראיתי שיואב קיש יוזם שינוי מדיניות במערכת החינוך בנוגע לטיפול באלימות - "מהכלה לענישה" הוא קרא לזה. ברכות על התובנה שלא רבים מגיעים אליה בימינו.
עם זאת, אחרי שקראתי את הכתבה בynet התברר שהכלי המרכזי לענישה הוא השעיה. ובכן, השעיה זה עונש גרוע! הוא לא חינוכי ולא פרודקטיבי. הוא משליך את התלמיד לרחוב או מפיל אותו בחזרה על ההורים. השעיה זאת הדרך של המערכת לוותר על התלמיד, ולהגיד לו: "אין לנו איך לחנך אותך אז קח כמה ימי חופש". הדבר היחיד שיוצא מהשעיה זה שהתלמיד יבלה עוד כמה שעות טובות מול מסך. במקרה הטוב הוא יעשה זאת מתוך מירמור ובמקרה הרע מתוך תחושת 'דפקתי את המערכת'. זה עונש שללא כל ספק יגרום לו להתבוננות פנימית וחשבון נפש, ובאופן כמעט וודאי ויהפוך אותו לאדם טוב יותר (לא).
השעיה צריכה להשמר לרגעים קיצוניים במיוחד. עונש צריך להיות קשור למעשה שגרר אותו, להגביל את חופש הפעולה של התלמיד ומתוך כך להביא אותו לידי מחשבה וביקורת עצמית. רצוי שעונש יהיה גם פרודוקטיבי – כלומר שיצור דבר מה, ולא רק יגרע. להלן כמה הצעות לעונשים בתוך המערכת, בתוך בית הספר והקהילה, שלא מרימות ידיים מהתלמיד אלא להיפך - מחנכות, מתמודדות ועונות על הסיטואציה שבגינה התלמיד נענש:
- אחרת בבוקר בחצי שעה? השאר חצי שעה בתום הלימודים.
- לא הכנת שיעורי בית? השלם אותם ובנוסף כתוב חיבור בנושא מסוים.
- הרסת ציוד או דפקת מכות? עזור לבית הספר לתקן ציוד/לצבוע קירות/לנקות כיתה/לטפח פינות חמד בבית הספר.
- עישנת או שתית אלכוהול בתוך בית הספר? תרום שעות לקהילה (עזרה לילדים קטנים יותר, התנדבות בקהילה מסביב לבית ספר).
- התנהגת מגעיל, קיללת, התבריינת וכו'? אין בעיה. לבית הספר יש את הזכות לשלול ממך השתתפות בפעילויות העשרה (שבינינו קורות כל שני וחמישי) כמו טיול שנתי, טיולים יומיים, ימי שיא, מסיבות ועוד ועוד. זה עדין לא אומר השעיה, ואם הכיתה שלך יצאה לטיול שנתי ואתה הושעת ממנו בגלל שאתה חרא, חובה עליך להתייצב בבית הספר ולעשות משהו מועיל למען עצמך ו/או החברה.
כן, בתי ספר צריכים להיערך למתן עונשים. צריך שיהיה מישהו שישגיח על התלמידים כשהם מרצים עונש. צריך שיהיה מישהו שיפעיל אותם. הסיפורים הנדירים על אב בית שידע לטפל בכל התלמידים שהמורים לא ידעו לטפל בהם צריכים להיות ממוסדים אל תוך תפקיד מוגדר במערכת. צריך שיהיו פינות חמד, גינות ירק אפילו, סדנאות לתיקון ציוד. צריך שיהיה איפה להתנדב בתוך בית הספר. צריך שלבית הספר יהיו קשרים עם הקהילה שסביבו, ושההתנדבות תהיה חלק משגרת היום יום של תלמידים (ולא רק כשהם נענשים).
ועוד דבר אם אנחנו כבר מדברים – טלו את הפלאפונים מהתלמידים בתחילת היום. אי אפשר ללמוד עם פלאפון. אסור ליצור תלות בפלאפונים בכל הנוגע לחומרי למידה – פאקינג תדפיסו דפים (אם נחנך נכון – איכות הסביבה רק תרוויח מזה). תכריחו אותם להעתיק את החומר למחברת, ולא לצלם את הלוח (!). זה נכון שלא גדלנו עם פלאפונים ושהמציאות שלנו שונה משלהם, אבל אם לא נתעורר ונציב נורמות בנוגע לסמרטפונים במרחב הלמידה – היחידים שירוויחו מזה הם מכוני האבחון. מרחב למידה בלי ניידים לא יהפוך אותם לפחות טכנולוגיים. זה ענין של מיקוד, של נימוס, של יעילות, של הקניית משמעת עבודה. זה ענין קריטי לא פחות מענישה וגבולות.
הפוסט כתוב בלשון זכר אך מיועד לכל המינים.
ולכל תומכי מדיניות 'ההכלה' – עונש זאת לא מילה גסה. עונש זה לא מכות והשפלה של התלמיד. שימו לב שענישה נכונה זה הכי הכלה שיש. כי החינוך קורה *בתוך* המסגרת, מתוך ראיית התלמיד באופן אינדווידואלי (ולא אוטומטית אותו עונש לכל אחד ולכל מעשה), ולא על ידי זריקת התלמיד החוצה או הקטנת ראש ועיגול פינות, שרק מייצרים לנו נוער אנאלפביתי שמרוכז בעצמו ובסמרטפונו.
סיפור ל-9 במאי, שיש בו גם מוזיקה
9.5.23
סבא חיים שמר
ב9 במאי מציינים ברוסיה את סיום מלחמת העולם, ואילו באירופה מציינים זאת יום קודם, ב8 במאי.
ההבדל הקטן הזה כמעט עלה לסבא שלי במחיר ישיבה בכלא. וכמו הרבה רגעים אחרים במשפחה שלי, גם בסיפור הזה למוזיקה יש נוכחות.
סבא וסבתא שלי נולדו בריגה והתחתנו שם ב1937. ביוני 1941, כמה ימים לפני שהגרמנים פלשו ללאטביה, הם השאירו את בתם הקטנה יהודית (אחותו הגדולה של אבא שלי, שהוא מעולם לא פגש) בידיהם של ההורים של סבתא שלי, וברחו מזרחה. השמועה אמרה שהגרמנים מגייסים את הצעירים למחנות עבודה, ושאין להם ענין במבוגרים ובילדים.
שלושה ימים פחות או יותר אחרי שברחו נכנסו הנאצים לריגה, ובתוך כמה חודשים חוסלו משפחותיהם כמעט לחלוטין. סבא וסבתא שלי לא גילו זאת רק עד אחרי המלחמה, וכל השנים של הנדודים שלהם ברוסיה הם לא הפסיקו להגיד לעצמם 'איזה מזל שלא לקחנו איתנו את יהודית, היא לא היתה עומדת בתנאים האלה'.
הם העמיקו מזרחה עוד ועוד לתוך רוסיה, העיקר להתרחק מקו האש, עד שבינואר 1942 סבי גויס לצבא האדום.
מאחר והוא דבר כמה שפות, הציבו אותו בחיל המודיעין ונתנו לו לצותת לגרמנים. הוא העביר את הזמן בהאזנות לתדרים גרמאניים ולתחנות רדיו שונות. וכך הוא מספר בעדות שנתן ליד ושם:
"בשמונה לחודש מאי, 1945, קלטתי שידור מרדיו אטלנטה בשפה האנגלית: '...נאומו של צ'רצ'יל ואחר כך את נאומו של הנשיא האמריקאי תאודור רוזוולט.'
ואני לא עמדתי בפיתוי. יצאתי מהחדר ואמרתי לכולם: "המלחמה נגמרה! הרגע קלטתי את השידור הזה - סוף המלחמה!"
וזו היתה שגיאה איומה.
הידיעה עברה בסודי סודות מאחד לשני, ותוך זמן קצר התפשטה בכל המחנה, וכולם מצביעים עלי ואומרים: "זה שמר אמר, והוא הרי יודע הכל!"
בקוצר רוח חיכו כולם לשעה ארבע, כי לפי מה שאמרתי יועבר בשעה הזאת נאומו של צ'רצ'יל ואחר כך של רוזוולט - אלא שמגיעה השעה ארבע ושום דבר לא קורה. ברדיו משדרים מוזיקה, ושום נאום לא מגיע. והמוזיקה - מוזיקה אחרת, כבר לא באך ומוצרט, לא עוד סימפוניה - מוזיקה רועשת בוקעת מהמקלט, מוזיקה עליזה, שירי לכת, תופים וחצוצרות, אבל שום נאום לא מגיע.
חולפות שעתיים מתוחות, ואני מוזמן לאוהל המפקדה הראשית של הגדוד. והקצין עומד מולי ונוזף בי, וגוער בי במלים חמורות ביותר: "מה קרה לך? מה יש לך פתאום, אתה יודע מה אתה עושה בכלל? כל המחנה בטוח שהמלחמה נגמרה! ומי ירצה להמשיך להלחם בצורה כזאת?". ובאמת, ברדיו רוסיה לא מודיעים כלום, הכל ממשיך כרגיל, ידיעות מלחמה רגילות: כבשנו את העיירה הזאת, ונכנסנו לצ'כוסלובקיה, הכל ממשיך כרגיל.
ניסיתי להסביר לו: "אבל המפקד, המוזיקה שונה! תקשיב לחצוצרות ולתופים, משהו מתרחש שם!" אבל הייתי בחוסר אונים מוחלט מול הגנרל הזה, הרי לא יכולתי להגיד לו בפה מלא שהוא לא מבין שמשהו קורה.
כל כך כעסתי על עצמי באותן שעות! מה עשיתי, איזו שטות, איך הצלחתי לשמור, להזהר, לשתוק כל המלחמה כולה, ופתאום אני מאבד את הראש בצורה כזאת!
בשעה תשע בערב היה מסדר, ואני התבקשתי לעזוב את השורות ולהכנס לאוהל, ושם לקחו ממני את האקדח שלי ואת החגור. אמנם עדין לא כלאו אותי, אך הנה אני יושב שם באוהל המפקדה הראשית (זה המקום שאני מכיר היטב מכל הפעמים שהגעתי אליו למסור דיווח), וכולם מחכים סביבי לבוא הרשויות - כדי שיחליטו מה לעשות עם חיים שמר, הבוגד הזה שמפיץ שמועות כוזבות על סיום המלחמה.
ברוסיה היה שדרן מוכר ואהוב, לוויטן שמו, וכל אחד הכיר את הקול שלו. ישבנו והקשבנו לשידורי הרדיו הרוסי ולקריין לוויטן, שעה אחר שעה, ושום ידיעה יוצאת דופן לא נמסרה. השעה עשר חלפה, וגם חדשות השעה אחת עשרה בלילה נשמעו. השעות היו קשות.
ישבתי שם כועס ומדוכא מהשטות שעשיתי, מי ביקש ממני בכלל לפתוח את פה... והנה בחדשות של השעה שתיים עשרה בלילה אומר לוויטן: "השארו ליד המקלטים, אל תלכו לישון, בקרוב נשדר ידיעה מיוחדת". ומעט רווח לי. אמנם היו כאלה שחשבו שמדובר בידיעה המיוחלת על כיבושה של פראג, אבל אני ידעתי היטב באיזו ידיעה מדובר.
בשעה שתיים אחר חצות שודרה סוף סוף הידיעה לה חיכו כולם: פראג בידי הרוסים, הסתיימה המלחמה. וזה ההסבר לעובדה שבמערב נחשב השמונה במאי כתאריך סיום המלחמה, וברוסיה – התשעה בו.
יצאנו מהאוהל, קיבלתי בחזרה את האקדח שלי ואת החגור. בחוץ קם כל המחנה על הרגליים ויריות שמחה נשמעו מכל עבר. ואני, שידעתי כי הפעם זה עלול היה להיות מסוכן מאוד, הודיתי לאלוהים שהכל עבר בשלום."
ריפוי בעיסוק
27.12.22
תשעה מפגשים של ריפוי בעיסוק הולידו את יצירת המופת הזאת, מלאכת מחשבת, פרי עבודה של ימי חנוכה ארוכים ותכנון של לא פחות משבועות מספר.
יש רק מילה אחת שמבהילה אותי יותר מ'בישול' והיא 'יצירה'. מפגשי הריפוי בעיסוק כללו לא מעט שעות יצירה, שהיו מכוונות אמנם לבן שלי, אבל הותירו אותי עם הקצוות הבלתי סגורים. במקרה דנן הקצוות התפרקו כליל, המגנטים נשרו והנייר נקרע למרות שחיזקתי אותו עם מסקינטייפ (או סלוטייפ? מי זה העבה ומי זה הדק?). ומאחר והשקעתי פה לא מעט זמן, כולל להסיע ולהחזיר באמצע יום לימודים (רוצה לומר - על חשבון זמן של שקט בבית) - החלטתי לתת בראש ולהביא אותה בפול גז על הרעיון. רק יצר
קמצנות לזמן חזק כמו שלי יכול היה לגרום לי לשלוח ידי במבצע כזה. יש מצב שזה אפילו גבר על הדאגה לחתן השמחה. עכשיו נשאר לראות אם זה יעבוד.
כמה הערות ביצוע:
1. גם אנשים מבוגרים שלא סובלים מקשב וריכוז (שזאת הדרך התקנית להגיד עפיפונים) מסדרים לעצמם ככה בראש את המשימות שהם צריכים לבצע. למזלם הם לא נדרשים לעיצוב מכוער ולטפט שקוף שכל מטרתו לאמלל אותך. כמה טוב להיות מבוגר, וכמה קשה זה להיות ילד.
2. הדבר הנחמד היחיד פה הם הציורים שלא אני ציירתי.
3. גם לזכור להזיז את המגנט משלב לשלב זאת משימה.
4. והפרינגלס - ובכן, זה הצ'ופר שנדברנו - אני, העפיפון המהמם שלי והמרפאה ביצירה סליחה בעיסוק שלנו - לתת בסופו של בוקר מוצלח. שנינו מבינים כמובן שהפרינגלס הוא משל להצלחה בחיים, אבל האמת היא שהחיים הם יותר כמו הבחור הגדול מאחורה שמנסה להכנס לסלפי שאתה עושה. בנסיון לשפר את עצמך, להתקדם, לכייל את התכונות שלך עם הציפיות של העולם, עדיף לפעמים להתמקד במשהו חומרי (רצוי טעים) כדי לא להבהל מעצמת האתגר. בטח אם אתה ילד. בטח אם טיפוס הרים משוננים לא נמנה עם תחביביך. לכן עזוב אותך ממחשבות על ארגון זמן, מיקוד, התמודדות עם תסכול. מעתה קום כל בוקר ושא עיניך (לפחות בהתחלה) אל עבר הקראנצ' בלבד. אני מבטיחה לשים מוזיקה טובה ברקע כדי להקל על שנינו.
אז איפה הפרינגלס שלי?